מאז ה-7 באוקטובר החיים שינו את מסלולם. בהתחלה הכל עצר. השגרה, הגלגלים, הריצה אחר העבודה.
פתאום שאלה שבעבר היתה פשוטה כמו מה שלומך? כבר איננה כזו פשוטה ואת משתהה רגע עם התשובה כי הלב לא שלם והשמחה איננה מלאה.
כי פתאום יש מציאות שהשתנתה לך ברגע ויש אירועים שקורים שעוד יירשמו בדפי ההיסטוריה וזה גם מפחיד, והדמעות שלא מפסיקות לרדת שאת חושבת שאולי כדאי להתעדכן קצת בטלוויזיה במה שקורה היום.
ואת כבר לא יכולה לתכנן אפילו מה יהיה עוד שעה כי לכי תדעי אם פתאום תהיה אזעקה והכי לא בא לך עכשיו לעשות פזצטות מול קהל (פחות..)
ויחד עם זאת
יחד עם זאת לאט לאט נוצרה לנו שגרה חדשה שבה נהיה דגש על הכאן והעכשיו.
כאן ועכשיו מכינים אוכל לחיילים ומתנדבים ככל הניתן כי גילית שזה מעניק משמעות ותכלית לחיים.
כאן ועכשיו לומדים בעיקר בבית כי השגרה כבר לא שגרה ואני מעדיפה אותם קרוב אליי מאשר לראות ילדים שוכבים על הקרקע עם ילקוט על הגב וידיים על הראש.
כאן ועכשיו מכינים לחמניות ומתחילים לכבוש חמוצים, שולחים תפוזים ופומלות לשכנים ומקבלים ערימות של לימונים וסיר קובה חם וטעים ובכלל מגלים שיש שפע מכל עבר, רק להושיט את היד.
וכאן ועכשיו זה גם לפעמים לב דופק מהר מאיזו בהלה לא עלינו, או חרדה שתופסת אותך פתאום ואז את נושמת ומזכירה לעצמך שהכל בסדר, אני כאן, אני כאן עכשיו.
וכמה הודיה יש בי על מה שיש לי כאן ועכשיו.
שום דבר לא מובן מאליו והחוכמה היא למצוא מרגליות גם בתוך מה שנראה לנו הכי הפוך מזה.
כל רגע כאן הוא בגדר נס, עולם ומלואו.
תודה לך בורא עולם על הזכות להיות כאן ועכשיו.
מוזמנת לקרוא עוד עליי ועל הדרך שלי, או להצטרף למעגל הנשים שנפגש אחת לחודש.